Yoma
Daf 31b
הלכה: 31b תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בָּעֲבוֹדוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּפְנִים בְּבִגְדֵי לָבָן. אֲבָל בָּעֲבוֹדוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בַּחוּץ בְּבִגְדֵי זָהָב. אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי. וַלֲכָמִים אוֹמְרִים. אַף הַנַּעֲשׂוֹת בַּחוּץ בְּבִגְדֵי זָהָב. אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד הֵן דּוֹרְשִׁין. מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת. רַבָּנִן אָֽמְרֵי. עֲבוֹדוֹת שֶׁהוּא נִכְנָס [פַּעַם] אַחַת בַּשָּׁנָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מְקוֹם שֶׁהוּא נִכְנָס בּוֹ [פַּעַם] אַחַת בַּשָּׁנָה.
Traduction
On a enseigné que R. Juda dit (213)Tossefta ˆ ce, ch. 3.: il est vrai que l’ordre est rigoureux pour les travaux accomplis au saint des saints par le pontife, en costume blanc; mais, pour les autres opérations faites au dehors, en costume habituel orné d’or, ce qui se trouverait fait en dehors de l’ordre régulier est valable. Selon les autres sages, même pour les opérations à accomplir à l’extérieur, en costume ordinaire orné d’or, l’ordre des cérémonies doit être strict, sous peine de nullité. R. Abahou dit au nom de R. Yohanan que les deux avis sont fondés sur les explications différentes du même verset (Ex 30, 10): du sang des sacrifices expiatoires du Kippour, une fois l’an. Par cette dernière expression, disent les sages, il est indiqué que la loi sera stricte (ordre rigoureux) pour toutes les opérations accomplies seulement une fois l’an (le Kippour, même à l’extérieur); selon R. Juda, ladite expression est seulement applicable à l’endroit (au saint des saints), où le pontife entre une seule fois l’an.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא פ''ג א''ר יהודה וכו':
שניהן מקרא אחד דרשו. דכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה רבנן אמרו עבודות שהן פעם אחת בשנה ושהוא נכנס למקדש לעבוד עבודתם בין שהן בפנים בין שהן בחוץ נאמר חוקה עליהן לעכב סדרן:
רבי יהודה אומר מקום וכו'. והוא לפני ולפנים:
רִבִּי הוֹשַׁעְיָה בְשֵׁם רִבִּי פֶס. בְּמַתְּנוֹת הַבַּדִּים. אֲבָל בְּמַתְּנוֹת הַפָּרוֹכֶת שָׂעִיר מְעַכֵּב אֶת הַפָּר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזְר. וְנָתַן מִדַּם הַפָּר עַל בֵּין הַבַּדִּים וְעַל בֵּין הַפָּרֹכוֹת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַתְּחִילָּה כָשֵׁר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אִילּוּ נִשְׁפַּךְ מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר הַמּונַח בַּכּוֹס שֶׁמָּא אֵינוֹ מֵבִיא פָּר אַחֵר וְכָשֵׁר. מַה בֵין שָׁחַט עַד שֶׁלֹּא נָתַן מַה בֵין שָׁחַט מִשֶּׁנָּתַן. אִילּוּ אָמַר וְנָתַן יְאוּת.
Traduction
R. Oshia dit au nom de R. Aphas: l’ordre n’est pas absolu pour la remise du sang entre les barres (214)Cf. ci-dessus, (4, 1), fin.; mais, pour l’aspersion du rideau, il faut que le sang du bouc précède celui du taureau, sous peine de nullité. R. Eliézer dit: si l’on a versé du sang de taureau entre les barres ou sur les rideaux avant d’avoir égorgé le bouc (au lieu de l’égorger entre ces deux aspersions), ce qui a été fait en premier lieu (215)Avant la remise irrégulire du sang du bouc. est valable. R. Yossé dit (à l’appui de cet avis): si l’on avait fait l’aspersion du sang de taureau, que celui du bouc reste dans une coupe (en attendant l’ordre régulier d’égorger le bouc), et que les deux sangs ont été renversés, il faut nécessairement offrir un autre taureau afin d’en recueillir le sang, puis égorger le bouc et en utiliser l’aspersion, pour que l’ensemble soit valable. Il importe peu que ce dernier égorgement ait eu lieu avant la remise du sang de taureau, ou après cette aspersion suivie de l’écoulement du reliquat, pour qu’il soit valable; car si la Bible avait seulement prescrit de remettre le sang, le moment précis importerait peu (mais comme il y a tout l’ordre des aspersions et de l’égorgement du bouc, ce dernier devra avoir lieu seulement après l’aspersion du sang de taureau).
Pnei Moshe non traduit
בשם ר' פס. הוא ר' אפס:
במתנות הבדים. היינו כדאמרי' לעיל פ' טרף בקלפי סוף הלכה א' דאין שעיר מעכב את הפר ודוקא במתנות הבדים אבל במתנות הפרוכת שבהיכל שעיר מעכב את הפר וכלומר שאם הקדים ליתן מדם הפר על הפרוכת קודם שיתן מדם השעיר על בין הבדים לא עשה כלום:
א''ר אלעזר ונתן וכו'. אם נתן מדם הפר על בין הבדים ועל הפרוכת קודם ששחט את השעיר לפי שזמן שחיטתו הוא אחר מתן דם הפר על בין הבדים קודם שיתן מדם הפר על הפרוכת והוא שחט אח''כ את השעיר הנעשה בתחלה קודם מתן דם הפר על הפרוכת אפילו כן כשר דר''א פליג וס''ל דאין השעיר מעכב הפר לגמרי קאמרינן:
א''ר יוסה אלו נשפך מדם הפר ומדם השעיר המונח בכוס. וכלומר שכבר נתן מדם הפר על בין הבדים ולא נתן על הפרוכת ולפי שעדיין לא היה נשחט השעיר ואח''כ שחט את השעיר ודמו ג''כ מונח בכוס ונשפך הדם של שניהן וכי לא אינו מביא פר אחר ושוחטו ונותן בתחלה מדמו על בין הבדים ואח''כ ישחוט את השעיר ונותן מדמו ג''כ שם כדינו:
וכשר. כלומר ואז כשר הוא וכי מה בין שחט השעיר עד שלא נתן מדם הפר ומה בין שחט השעיר משנתן מדם הפר ונשפך הדם אלא בשתיהן צריך להביא פר אחר ושוחטו ונוהג כדינו ואז הוא כשר ולא כדקאמרת שאם שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת שהוא כשר:
אילו אמר ונתן יאות. כלומר דהא בקרא כתיב הכי ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת וגו' ושחט את שעיר החטאת וגו' ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר וגו' והדר כתיב וכן יעשה לאהל מועד וגו' משמע דצריך הוא שיהא שחיטת השעיר אחר מתן דם הפר על בין הבדים וקודם מתן דם הפר על הפרוכת דהא ושחט את שעיר החטאת בינייהו הוא דכתיב ואלו לא הוה כתיב אלא ונתן מדם השעיר כאשר עשה לדם הפר ולא היה כתיב ושחט את השעיר יאות אתה אומר שאפי' שחט השעיר אחר מתן דם הפר על הפרוכת כשר והשתא דכתיב התם ושחט את השעיר משמע דהכי קפיד רחמנא שתהא שחיטת השעיר בין מתן דם הפר על בין הבדים ובין מתן דמו על הפרוכת:
רַבָּנִן אָֽמְרֵי. שָׁלֹשׁ לָכּוֹשֶׁר וְשָׁלֹשׁ לְפְסוּל. רִבִּי לָֽעְזָר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִין. אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ לָכּוֹשֶׁר וְאַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ לְפְסוּל. וְרַבָּנִן אָֽמְרֵי. כָּל שֶׁבַע וְשֶׁבַע כַּפָּרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. [רִבִּי אֶחְעָזָר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אָֽמְרֵי. כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּפָּרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.] רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. טַעֲמָא דְרִבִּי לָֽעְזָר בֵירִבִּי שִׁמְעוֹן. וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת הַקּוֹדֶשׁ. אֲפִילוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מַתָּנָה אַחַת אָֽמְרָת הַתּוֹרָה כִלָּה.
Traduction
Les rabbins (ou le premier interlocuteur de la Mishna) disent qu’il y a trois opérations distinctes d’aspersions pour la validité et un nombre égal qui rend l’offrande impropre (chacune d’elles étant indépendante); selon R. Eliézer et R. Simon, il y en a 43 pour la validité (216)Les commentaires comptent le détail de ce chiffre., autant pour la nullité (chacune d’elles compte à part). De même, les sages disent que chaque série de sept aspersions compte ensemble pour l’expiation; selon R. Eliézer et R. Simon, chacune des aspersions est comptée à part. R. Zeira dit au nom de R. Eléazar que R. Eliézer b. R. Simon se fonde sur ce qu’il est écrit (Lv 16, 20): lorsqu’il aura cessé de faire expiation (217)Au singulier. pour le sanctuaire; n’y eut-il qu’une seule remise, la loi considère l’opération comme achevée.
Pnei Moshe non traduit
רבנן אמרי שלש לכושר ושלש לפסול. השתא מפרש לפלוגתא דת''ק ור''א ור''ש דמתני' דרבנן דסברי דמדם אחר שמביא צריך להתחיל מתחלת המתנות של אותן שהפסיק בהן משום דסבירא להו שאלו מתנות של השלש מקומות שהן לפני ולפנים ובהיכל ובמזבח הזהב הן נחשבין כל אחת ואחת בפני עצמה בין לכושר אם עשאן כתקנן בהכשר ובין לפסול כגון שחישב מחשבת פיגול באחת מאלו השלש מתנות שנחשבת כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה ותליא בפלוגתא דתנאי בתוספתא דזבחים סוף פ''ד דקתני התם שאם פיגל בין בראשונה והיא בהמתנות שלפני ולפנים ובין בשניה בהמתנות שבהיכל ובין בשלישית במתנות שעל מזבח הזהב ר''מ אומר פיגול וחייבין עליהן כרת וחכ''א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר דאינהו סברי דכולן כמתיר אחד נחשבין ואין מפגלין בחצי מתיר כדאמרי' בריש פ''ד דזבחים ומיהו רבנן דמתני' דהכא דפליגי עם ר''א ור''ש סבירא להו כר''מ דהתם בזה דשלשה מתנות נחשבות הן כל אחת ואחת כמתיר בפני עצמה בין להכשר בין לפסול וכדאמרן. ר''א ור''ש אומר ארבעים ושלש לכושר וכו'. כלו' דאינהו סברי דלא אמרי' כל אחת מכל המתנות שבאלו שלש מקומות אותן יהו נחשבין בפני עצמן ולא כל אחת ואחת מהמתנות כולן אלא דכל אחת מהמתנות כולן והן מ''ג בכלל אחת למעלה ושבע למטה לפני ולפנים של דם הפר וכנגדו מדם השעיר הרי שש עשרה וכן בהיכל מדם הפר ומדם השעיר הרי ל''ב וד' שעל קרנות המזבח הזהב ושבע שעל טהרו של מזבח הרי י''א. ובין הכל ארבעים ושלש וכל אחת ואחת מאותן מ''ג נחשבות הן בפני עצמן בין להכשר שאם מביא דם אחר מתחיל ממקום שפסק ובין לפסול שאם פיגל באחת מהן תליא בפלוגתא דר''מ ורבנן דאמרן:
ורבנן אמרי וכו'. היינו הך דאמרן ולפרש לכושר דקאמר הוא דלרבנן כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה וכלומר כל המתנות של אלו המקומות כפרה בפני עצמן נחשבין הן וכל שבע ושבע לאו דוקא דהא אחת למעלה וז' למטה היו מדם הפר וכן מדם השעיר אלא דנקט חשבון הכללי ולר''א ור''ש כל אחת ואחת מהמ''ג כולן כפרה בפני עצמה נחשבין:
וכלה מכפר את הקדש. ומדלא כתיב מכפרות הקדש דייק שאפי' אין שם אלא מתנה אחת לכפר מהדם אחר שצריך להביא אמרה התורה כלה אותה וא''צ להתחיל מתחילת המתנות של המקום שפסק בו:
Yoma
Daf 32a
משנה: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים מִצְוָתָן שֶׁהָיוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאַחַת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין כְּשֵׁרִים. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר כְּשֵׁרִים. מֵת אֶחָד מֵהֶן אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת אֶחָד מֵהֶן יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת יָבִיא שְׁנַיִם וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִילָּה. וְיֹאמַר אִם שֶׁל שֵׁם מֵת זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה שֶׁאֵין חַטַּאת צִיבּוּר מֵתָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵי תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רִבִּי יְהוּדָה נִשְׁפַּךְ הַדָּם יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יִשָּׁפֵךְ הַדָּם׃
Traduction
Il est recommandable que les deux boucs à offrir le jour du Kippour soient semblables par la couleur de la peau, la stature, la valeur, la simultanéité d’achat. Si, cependant, ils ne se ressemblent pas, ils sont valables, ainsi qu’au cas de l’achat de l’un en un jour et du second un autre jour. Si l’un d’eux meurt avant l’opération du tirage au sort, il faut compléter le couple, si le tirage a déjà eu lieu, on amènera deux nouveaux boucs, et l’on recommencera le tirage au sort comme en principe. Il dira: Si celui qui a été désigné à l’Eternel est mort, celui qui sera de nouveau désigné comme tel devra le remplacer; si c’est le bouc destiné à Azazel qui est mort, son remplaçant ira à sa place, en étant ainsi désigné. Le second restant du premier couple retournera au pacage, jusqu'à ce qu'il lui arrive un défaut qui permette de le vendre le montant pourra servir à une offrande volontaire (privée), car un sacrifice public d’expiation n’a pas besoin d’être mis dans un enclos jusqu’à sa mort. Selon R. Juda, il faut laisser mourir ce bouc (sans pouvoir rien en tirer). R. Juda dit encore (219)Jér., (Sheqalim 1, 4) ( 46b).: si le sang du bouc sacrifié a été renversé (la cérémonie étant incomplète), le bouc destiné à être expédié au loin devra périr (avant que l’on ait recours à un autre couple); ou si le bouc d’Azazel est mort subitement (avant l’aspersion du sang du premier), le sang devra être jeté (et il faut aussi un nouveau couple).
Pnei Moshe non traduit
מתני' שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה. שניהם לבנים או שחורים:
ובקומה ובדמים. דתלתא שני כתיבי ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים ולקח את שני השעירים ונתן אהרן על שני השעירים, וכיון דשעירים תרי משמע שני שני שני למה לי אלא שיהו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים:
ולקיחתן כאחת. נפקא מדכתיב ולקח את שני השעירים את לרבות שמצוה בלקיחתן כאחד:
ואע''פ שאינן שוין כשרין. דכתיב שעיר שעיר ריבה:
מת אחד מהן וכו' ויאמר אם של שם מת וכו'. הכי מיתפרשא אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו:
והשני. אם של עזאזל מת והרי יש כאן עכשיו שנים לשם אחד מזוג הראשון ואחד מזוג שני יתכפר באחד מהן והשני ירעה וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל האחד ישתלח והשני ירעה ואיזה מהן שאמרנו יקרב הראשון שבזוג ראשון יקרב אם הוא של שם והשני שבזוג שני הוא ירעה וכן הראשון שבזוג ראשון ישתלח אם הוא של עזאזל לפי שאין בעלי חיים נדחין ואם אירע להן שעת פסול עדיין יכולין הן להתקן כשיזדווג לו אחר:
שאין חטאת צבור מתה דכי גמירי חמש חטאות המתות ביחיד גמירי ושעירי יה''כ חטאות הצבור הן דכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח ולפיכך ירעה עד שיסתאב וכו'. וחטאת מתה הדין בה שמכניסין אותה בבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות:
ר' יהודה אומר תמות. ס''ל דאף (ביחיד) [בצבור] גמירי:
ועוד אמר ר' יהודה וכו'. פליג נמי אהא דס''ל לת''ק בעלי חיים אינן נדחין והלכך אם נשפך הדם של שעיר לשם ימות המשתלח לפי שצריך להביא דם משעיר אחר ואי אפשר אלא בהגרלה שיביא שנים ויגריל עליהן וימות המשתלח הראשון דס''ל בעלי חיים נדחין:
מת המשתלח ישפך הדם. אע''ג דשילוח לא מעכבא לכ''ע דכי כתיב חוקה לעכב אדברים הנעשים בכהן ובבגדי לבן ולא על הדברים הנעשין ביד איש עתי מ''מ ילפינן מקרא דכתיב יעמד חי לפני ה' לכפר עליו עד מתי יהא זקוק המשתלח לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו ואם מת קודם לכן אין כפרת הדם של חבירו והלכך צריך להביא אחר ובלא הגרלה אי אפשר וצריך להביא שנים והראשון הוא שידחה דהכל מודים בשחוטים שנדחים:
הלכה: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים כול'. שְׂעִירִים. מִיעוּט שְׂעִירִים שְׁנַיִם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֲמָר שְׁנֵי. שֶׁיְּהוּ שָׁויִן.
Traduction
Par l’expression ''boucs'' (au pluriel), on sait déjà qu’il y a un minimum de plusieurs, soit deux (220)Jér., (Sanhedrin 3, 10) ( 23a)Ê; (Shevuot 4, 1) ( 35b).; et, malgré ce terme, on emploie aussi le mot deux, pour ajouter un fait nouveau, qu’ils devront se ressembler.
Pnei Moshe non traduit
גמ' שעירים מיעוט שעירים שנים וכו'. גרסי' להא בפ''ג דסנהדרין בהלכה ט' ובריש פ''ד דשבועות עד ר' ירמיה בשם ר' אבהו אף הנידונין צריכין לעמוד בשעה שמקבלין דינו ושם היא הגי' הנכונה ובארתי הכל וע''ש:
[כְּבָשִׂים. מִיעוּט כְּבָשִׂים שְׁנַיִם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֲמָר שְׁנֵי. שֶׁיְּהוּ שָׁויִן.]
Traduction
De même, pour les ''agneaux'' (des sacrifices quotidiens), le pluriel indique déjà qu’il s’agit aux moins de deux, et le terme explétif ''deux'' a pour but d’aviser que ces deux agneaux devront se ressembler.
צִפֹּרִים. מִיעוּט צִפֹּרִים שְׁתַּיִם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שְׁתֵּי. שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת.
Traduction
De même aussi pour les ''oiseaux'' - offerts en expiation par le lépreux, (Lv 14, 4), le pluriel indique déjà qu’il s’agit de deux; et, par le terme explétif ''deux'', on sait que ces deux oiseaux devront se ressembler.
חֲצוֹצְרוּת. מִיעוּט חֲצוֹצְרוֹת שְׁתַּיִם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֲמָר שְׁתֵּי. שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת.
Traduction
La même déduction encore (221)Siffri ˆ (Nb 72). est applicable aux ''trompettes'' du temple (Nb 10, 4).
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. נָתַן מִקְצַת מַתָּנוֹת וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. אֵילּוּ [וָאֵלּוּ] נִשְׁפָּכִין כְּמִצְוָתָן. לֲכֵן צְרִיכָה כְּשֶׁנִּקְרָא עֲלֵיהֶן לְשֵׁם פְּסוּל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְיֵאוּת. אִילּוּ נָתַן מִקְצַת מַתָּנוֹת וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם שֶׁמָּא אֵינוֹ מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן וּמוֹעֲלִין בָּרִאשׁוֹנִים. רִבִּי חַגַּיי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. 32a עַד כְּדוֹן בְּשֶׁשָּׁחַט אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְשֵׁם כּוֹשֶׁר וְהַשְּׁנִיִים לְשֵׁם פְּסוּל. שָׁחַט אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְשֵׁם פְּסוּל וְאֶת הַשְּׁנִיִים לְשֵׁם כּוֹשֶׁר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מָצִינוּ פְּסוּל [מוֹצִיא] מִיַּד פִּיגּוּל. מָצִינוּ פְּסוּל מוֹצִיא מִיַּד כּוֹשֶׁר.
Traduction
R. Eléazar dit: si, après avoir fait une partie des aspersions, le sang a été renversé, il faut se procurer d’autre sang pour achever les aspersions; puis la jonction étant faite entre le reliquat du premier sang et celui du second, le tout devra être versé au fond de l’autel, selon la règle. Or, ceci va sans dire, et il a fallu en parler pour le cas où il serait survenu un défaut de pensée (au moment de l’égorgement), rendant le sacrifice impropre ( le reliquat du premier n’est pas devenu impropre par là, et on le versera à sa place régulière). Ce procédé est juste, dit R. Yossé; car, si après avoir opéré une partie des aspersions le sang a été renversé, il faut se procurer d’autre sang pour achever; et pourtant ce serait une prévarication de tirer parti des restes du premier (c’est qu’il a sa valeur propre, sans souci de la cause d’invalidité du second). R. Hagaï demanda en présence de R. Yossé: on sait bien ainsi quelle est la règle lorsque le sang du premier égorgement provient d’une victime valable, et que le second est devenu impropre par une pensée le rendant défectueux (puisqu’alors le point de départ était correct); mais, en cas inverse, le premier sacrifice égorgé est devenu défectueux, et le second est valable, quelle sera la règle? On trouve bien, répond R. Yossé (218)B., Zevahim 29b., qu’une cause de défaut l’emporte sur un motif de rejet (pour la pensée préalable conserver au delà du temps légal); mais la cause de défaut spéciale au premier ne saurait être réversible de fait sur le sacrifice du remplacement (son caractère de validité subsiste).
Pnei Moshe non traduit
נתן מחצת המתנות וכו'. שמביא אחרים תחתיהן ונותן לת''ק כדאית ליה ולר''א ור''ש כדאית להו והרי יש כאן שירי הדם מהראשוני' ומהאחרונים וכגון שלא נשפך הכל אלא שאין בו כדי ליתן ממנו המתנות כולן:
אלו ואלו נשפכין כמצותן. וקס''ד על היסוד קאמר והלכך מסיים ואזיל לא כן צריכה אלא כשנקרא עליהן שם פסול משום דקשיא מאי קמ''ל מהיכי תיתי לא יהיו נשפכין ליסוד הלכך קאמר דלכן צריכה כגון שאירע להן פסול ששחט את השני במחשבת פסול ונשפכין כמצותן דקאמר היינו שירי הראשונים הן נשפכין על היסוד והשניים נשפכין לאמה הן כדין דם פסולין וקמ''ל דלא נפסלו שירי הראשונים במחשבת פסול של השנים ולא אמרי' הואיל ודם השני תחת הראשון הוא נחשבין כאחד מהן:
עד כדון כששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול. שאין מחשבת פסול של השניים פוסל את הראשונים שכבר נשחט בהכשר:
שחט את הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר. אם שחט הראשונים במחשבת פסול ונשפך הדם או אפי' לא נשפך אלא שמתוך שנפסל צריך הוא להביא אחרים ושחט אותם בהכשר מהו בשירי דמים השניים מי אמרי' דהואיל והראשונים נפסלין ונשפכין לאמה גם שירי השניים שבאין תחת הראשונים נשפכין לאמה:
א''ר יוסה. מאי תיבעי לך מצינו פסול מוציא מיד פיגול כהאי דתנינן גבי פיגול בפ''ב דזבחים דבעינן שיהא קרב המתיר כמצותו כגון שבתחלה שחט במחשבת חוץ לזמנו ולא חישב במחשבת פסיל שהוא חוץ למקומו אבל אם חישב במחשבת פסול אע''פ שאח''כ בשאר עבודות חישב מחשבת פיגול שהוא חוץ לזמנו אותה מחשבת פסול מוציא מיד פיגול ופסול הוא ואין בו כרת:
מצינו פסול מוציא מיד כושר. בתמיה וכי מצינו שמחשבת פסול של הראשון יוציא מיד מחשבת הכשר של השני שנשחט תחתיו הא לא אמרי' אלא מה שנשחט בפסול נפסל ומה שנשחט בהכשר כשר:
הדרן עלך פרק הוציאו לו
הָתִיב רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוּסֵה. וְהָֽא כְתִיב וְעָֽמְד֧וּ שְׁנֵי הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְי. מֵעַתַּה אֲנָשִׁים. מִיעוּט אֲנָשִׁים שְׁנַיִם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֲמָר שְׁנֵי. שֶׁיְּהוּ שָׁוִין. וְהָֽא כְתִיב לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּט֭ גֵּ֣ר יָת֑וֹם. הֲרֵי מָצִינוּ גֵר דָּן עִם מִי שֶׁאֵינוֹ גֵר. יָתוֹם דָּן עִם מִי שֶׁאֵינוֹ יָתוֹם. אַלְמָנָה עִם מִי שֶׁאֵינָהּ אַלְמָנָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר שְׁנֵי. אֶלָּא מֻפְנִייָא לְהַקִּישׁ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר כָּאן שְׁנֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁנֵֽי. מַה שְׁנֵי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן אֲנָשִׁים וְלֹא נָשִׁים וְלֹא קְטַנִּים. אַף שְׁנֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אֲנָשִׁים וְלֹא נָשִׁים וְלֹא קְטַנִּים. הֲרֵי לָמַדְנוּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה (דָנָה) מֵעִידָה. מֵעַתָּה אֵין הָאִשָּׁה (מֵעִידָה) [דָנָה].
Traduction
Mais, objecta R. Hagaï en présence de R. Yossé, puisqu’il est écrit (Lv 19, 17): les deux hommes qui ont une querelle se lèveront devant Dieu, on semble aussi devoir conclure que le mot ''hommes'' (au pluriel) indique le minimum de deux, et que l’explétif ''deux'' implique la ressemblance de ces deux hommes; cependant il est dit (Ex 23, 6): tu ne feras pas pencher la justice partialement comme l’étranger, ou un orphelin; si donc il faut qu’ils soient égaux, ne trouvera-t-on jamais un étranger plaidant contre un non étranger, ou un orphelin contre celui qui ne l’est pas, ou une veuve contre une femme? L’expression ''deux'' sert en ce cas de base à un raisonnement par analogie: de ce qu’ici on emploie le mot ''deux'', ainsi qu’ailleurs (Nb 11, 26), on conclut qu’aux deux cas il s’agira d’hommes seulement, non de femmes ni d’enfants. On tire de là l’enseignement que la femme ne servira pas en témoignage, et à plus forte raison elle ne jugera pas.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source